"זהו סיפור על געגועים לימים טובים יותר. הסופר ארנולד צווייג נאלץ לעזוב את גרמניה הנאצית וזיגמונד פרויד גלה מוינה. צווייג התגלגל לארץ ישראל, פרויד ללונדון. שניהם התגעגעו הביתה. חליפת המכתבים בין השניים שופכת אור על כמה מרעיונותיהם וחושפת חלק מהקשיים הפנימיים של האידיאולוגיה הציונית. צווייג האמין בקיום דו-לאומי, יהודי ערבי. הטרור והמלחמה על ארץ ישראל מרטו את עצביו והוא שקע בדיכאון. רק תורתו של פרויד יכולה להסביר את המתרחש כאן, העריך. פרויד סבר שעברם של היהודים לא הכשיר אותם ליצור להם מדינה משלהם. צווייג ידע לציין בדיוק מתי איבד את הקשר שלו עם אירופה: כשעישן את הסיגר האחרון שהביא משם. זה הזכיר לתום שגב את סבו, והוא חיבר לספר הקדמה: "ייתכן שרק תורתו של פרויד יכולה להסביר את מה שעשה צווייג לאחר המלחמה", כותב שגב: "הוא היגר לגרמניה המזרחית. הרודנות הקומוניסטית קיבלה אותו בזרועות פתוחות, וכך היה, סוף סוף, גיבור תרבות לאומי. ברלין המאוחדת והחופשית מקבלת כיום בזרועות פתוחות עשרות אלפי ישראלים הבוחרים לחיות שם; רבים מהם, אולי רובם, ילידי הארץ. ארנולד צווייג וסבא שלי היו מבינים אותם היטב". -- מעטפת אחורית.
דברו איתנו בוואטסאפ